<h1>פירוש הריב"ן — פסחים</h1>
<h2>דף טז.</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעייה. שמתו בעליו או נתכפרו באחר, וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה, וגבי חטאת הילכת' גמירי לה דמתה, כדתנן [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכיפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה, ובאשם גמירי הילכת' [שם י"ח ע"א], כל שבחטאת מתה באשם רועה, ואם נתקו מעליו והשלכו לאפר לרעות עד שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין, וכל הרועין דמיהן נופלין לנדבה, ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות, שלא יהא עומד מזבח בטל, ובשר לשם ועורות לכהנים, שזהו מדרשו של יהודע הכהן במסכת תמורה [כ"ג ע"ב], וזה לא המתין עד שיומם ומשנתקו לרעיה שחטו סתם. כשר לעולה. קייץ המזבח, הואיל וסוף סוף דמיו לכך עומדין. לא בעי עקירה. מאחר שהוא עומד לכך אין צריך לעקור שם אשם ממנו. אי הכי כי לא ניתק נמי. לאחר שנתכפרו סתמיה לקייץ המזבח קאי. גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה. דסתמיה לאשם, אבל משניתק לא מיחלף.
<h2>דף לג.</h2>
[פסחים ס"ז ע"א] אלמ' יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין. מן העזרה וטמיאי מתים נכנסין לתוכה. בטומאה. כשרוב ציבור טמיאי מתים עושין פסח בטומאה, וזבין ומצורעין שבהן נדחין. מצורע חמור מזב. לקמן מפרש חומריה. ואי זה זה פסח כו' וכי תימ' הכי נמי והתנן כו' לא יאכלו ממנו זבין וזבות. דכי דייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין, בטמא נפש הוא דדייקינן דגבי איש כי יהיה טמא לא כת' אלא לנפש, ובדידיה דייקינן איש ולא ציבור, אלמ' מהתם יליף, דאי מוישלחו כדריש לקיש, זב נמי לשתרי. אלא לעולם מקרא קמא. וכדדייקינן איש איש נדחה ואין ציבור נדחין, ודקשיא לך אימ' ציבור כלל לא, לאו מילתא היא דאם כן דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא, למאי הילכתא כתב רחמ' לנפש למעוטי זבין ומצורעין, לכתוב טומאה סתם, דמשמע דבכל טמאות יחיד נדחה לפסח שיני, אבל ציבור לית להו תקנתא, דעל כרחיך לנפש למעוטי זבין ומצורעין אתא ולאחמורי עליהן, ואי לגבי ציבור לא מחמיר עליהו, ולמימרא דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין בטומאה, אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נידחין, לגבי מאן מחמיר עלייהו, וכי תימ' גבי יחיד מחמיר עליהו, וקאמ' טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשיני, אבל זב ומצורע אפילו נטהר בשיני לית להו תקנתא בתשלומין, והתניא ברישא יכול לא יהיו חייבין לעשות שיני אלא לטמא נפש כו'. ת"ל איש איש. כי יהיה טמא לנפש, ולנפש משמע כל טומאה מדלא כתי' לנפש ברישא, אי נמי איש איש כי יגע בטומא' נפש אלא ש"מ למידרשיה באפי נפשיה הוא דאתאי. לנפש למה לי. אלא על כרחיך מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימ' דאין נדחין אלא עושין בטומאה, ומשום הכי כת' לנפש למימרא דבטומאת מת הוא דאקיל עליהו, אבל זיבה וצרעת לא. ה"ג וציבור נמי דעבדי כטומאה בטמא מת אבל שאר טמאות לא.
